<h1>הפרדס לרש"י ליקוטים</h1>
<h2>דף ג:</h2>
שאילה לפני אדונינו, ראובן אירס בת שמעון ולא כנסה ולאחר שמנה (שנים) [ימים] (נכנסו) [הלשינו] בעלי לשון הרע בין ראובן לשמעון עד שנפלה קטטה ביניהם. ועמד שמעון בבית הכנסת ונשבע ברבים ככה, כאפי בהדה אלא תיראה וכמן אנן להא וכמן נזלת עליה, אך הדין ראובן לא כאן לי בכמאן אברא. ועתה שמעון נתחרט, וראובן מתאנח ובוכה ומבקשין מלפני אדונינו שילמד[נ]ו אם יש (טעם) [דרך] להתרת שבועתו של שמעון, בפתחי נדרים והתרת נדרים אשר לימד אדונינו אותנו בתלמוד. יצוה אדונינו לפרש לנו טעמו בדבר זה ועצתו הטובה כי שכר גדול יש לו, כי אנו צריכים ללמד טעם השבועה הזאת. ואם יש תקנה לדבר זה, ילמד אדונינו לעבדיו. שאילה זו יצאה לפנינו לשער ישיבה של גולה לבית דינו של אדוננו אהרן הכהן ראש ישיבה גאון יעקב, חמוד אדונינו יוסף, וצונו וקראו אותה לפנינו, ותמהני בקריאת הסופרים את המעשה הזה והשאילה הזאת לפנינו תימה גדול, מפני כי אם ראובן אירס את בת שמעון וקדשה בפני עדים נעשה ראובן חתן שמעון, ואפילו בעל כרחו שלא בטובתו, וצריכה ממנו גט, ואין יכול שמעון לכופו ונהי' שמעון במתכוין להשבע שבועה, כל שכן שממשמע שאילה זאת יודע שבת שמעון בוגרת היא וכדומה שיש לה יותר משתים עשרה שנה ויום א' והלכה רווחת בישראל כיון שבגרה שוב אין לאביה רשות בה. ואם האירוס בדברים בעלמא היה בלא קידוש והרי היא בוגרת ואף להשבע שבועת שוא נתכוין מפני שאין (לה) [לו] בה רשות. ואם קידשה הוא וקיבל קידושיה לאחר שבגרה אינה מקודשת ואינה צריכה גט כל עיקר, מפני שכששנינו האב זכה בבתו בקידושיה בכסף בשטר ובביאה, ושלשה אלו קיימא לן דבנערה ובקטנה עסקינן. ואפי[לו] כשהאמינו רבותינו ז[כרונם] ל[ברכה] אמרו האב כי קידש את בתו לא האמינוהו אלא בזמן שהיא עוד קטנה אבל אם הגדילה אינו נאמן. וכמו ששנינו [קידושין ס"ד ע"א] קידשתי את בתי קטנה קדשתיה וגירשתיה כשהיא (והרי היא קטנ[ה] קדשתיה וגרשתיה כשהיא) קטנה כיון שבשעת אומרו היא גדולה אינו נאמן מפני שכיון שבגרה אין לו בה רשות לא לקדש ולא לקבל גט ולא להפר נדר ואינו זוכה לא במציאתה ולא במעשה ידיה ולא בהפר[ת] נדריה ולאכל פירותיה ונכסיה שירשה מבית אמה. ואם בשעה שנתכוין שמעון זה להשבע בדברים הללו הבת קטנה או נערה הייתה, אילו נשבע שבועה חמורה שחייב עליה היינו מודים בדבר שימתין ראובן עד שתיבגר ותינשא לו בהיתר גמור כשתצא מרשות אביה אפילו שלא ברצון אביה, מפני שלמדנו מהגאונים בקיאין ששימשנום שאין לנו התרת נדרים בזמן הזה ולא לפתוח בהן פתח להקל שאין דורנו זכאי לכך. וכך (השיא) [השיב] מר בר רב נחשון גאון ז"ל לבני מערב אבל במעשה הזה אין דבר שמעון זה שאמר כגון שבועה ברבים בנדרי הבאי ונדרי אבאי, מפני שאם שמעון זה שאומר מצות ה' וחוקי התורה היא לעולם ועד אינו כופר לא בתורה ולא בנותנה ולא בנתינת על ידו. וכמו שלימדנו רבותי[נו] אשר שימשנום בפירוש [במדבר ט"ז] אם כמות כל האדם ימותון אלה ופקודת כל האדם יפקד עליהם לא ה' שלחני. כי הפסוק הזה ידרש לכמה טעמים, יש לומר כי ברוב חכמתו של משה רבינו ז"ל נשבע על דבר שאינו בידו ואין לו רשות עליו, שאין להרהר אחר מדותיו של הק[דוש] ב[רוך] ה[וא], ויש רשע מאריך ברעתו ואין להרהר, וכמו שאמ[ר] הק[דוש] ב[רוך] ה[וא] לאיוב תשובות [איוב י'] הודיעני על מה תריביני, [שם ל"ח] על מה אדניה הוטבעו וגו' [שם] אי זה הדרך יחלק אור וגו' [שם] אי זה הדרך ישכון אור וגו'. ללמדו כי אין לבני אדם לדרוש ולהרהר אחר מידותיו של הק[דוש] ב[רוך] ה[וא] הגדולים כל שכן הקטנים ראוי לו שלא בא לעולם. לפי[כך] אמר משה, לא ה' שלחני, ואלו מת קרח כמות כל האדם לא בטלה שליחתו של משה וכי ה' שלחו, לפיכך נאמר כי אין זה שבועה. ויש לומר כי משה ברוח הקדש דבר בדבר הזה כי ידע כי לא ימותון קרח ועדתו כמות כל האדם וא[ף] ע[ל] פ[י] כ[ן] נהג בעצמו דרך כבוד, ואמר דבר שאי אפשר לו להיות לעולם, והאיך תעלה על דעת ישראל כי לא ה' שלחו וכולם ראו משה ידבר והאלהים יעננו בקול הלכך אין דנין מדבר שאי אפשר לו להיות. ויש לומר כי הגיע משה בדבר הזה לסוף הטעמים ואמר שאם לא יתברר בדבר זה נבואתי יש לקרח ועדתו (לכזבזיני) [לכזביני] ולומר, כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשא[ו] על קהל ה' לפיכך, וראה כל העם את עמוד וגו'. הלכך אם תאמר כי אמר שמעון כי לכן נתכוונתי, לאמר דברתי להגיע עד סוף הטעמא ולשבועה נתכוונתי א[ף] ע[ל] פי שאין בנו כח ואין בדורינו זכאין לדקדק אחר כוונתם וגמר דעתם ולומר לחכם כאמור להתיר ולפתח ולהקל יש לנו ללמד ממעשה בני בנימין אשר אמרו בני ישראל [שופטים כ"א] איש ממנו לא יתן בתו לבנימין ואמר[ו] רבו[תינו], ממנו ולא מבנינו. לפיכך יש לשמעון פתח שלא למחות על בתו אם עדיין נערה היא ותלך ותינשא לראובן הואיל ונתקדשה לו כמו שאמרו רבותינו [קידושין מ"ו ע"א] נתקדשה [שלא] לדעת אביה (בן) [בין] היא ואבוה יכולין למחות. ומסקינן אביה ולא היא דצריכה קידושין לדעת אביה, מפני שמצאנו לרבותינו תקנה גדולה כמות המעשה הזה אפי[לו] בנדר גמור כמו ששנינו [נדרים מ"ג ע"א] לעניין המודר הנאה מחבירו היה ביתו לבנות גדירו (לגדות) [לגדור] שדה לקצור הולך אצל הפועלים ואומר איש [פלוני] מודר ממני הנאה ואינו יודע מה אעשה והן עושין עמו ובאין ונוטלין שכרן מזה. לפיכך מותר לשמעון לרמז ברמז הזה לזקנים בשביל בתו שלא לחלוק בינה לבין מי שארסה. והזקנים נכנסים ביניהם ומשיאין אותה לראובן ארוסה. הלכך יקבצו הזקני[ם] ויקראו תשובת השאילה הזאת ויעמדו על עניינה יאות ויעשו כפי שפירשנו בה, ואם יסתפק להם דבר יכתבו וישלחו לפנינו למען נצוום להשיבם כדת וכהלכה וילכו בדרכי יושר וארח סלולה כי כן דרך האמת והצדק בעם ה' ונחלתו וסגולתו ואין לנטות ממנו ימין ושמאל.
<h2>דף יח.</h2>
וששאלתם משומד [אי] יורש את ישראל אביו או לא. כך הראוני מן השמים, שמשומד אין יורש את אביו ישראל. מאי טעמא, דכיון דאישתמד ליה, נפק ליה מקדושת ישראל (ד)[ו]מקדושת דאבוה. דאשכחן דלא הוי ירושה אלא לבר ישראל שמתיחס בתר אבוה דכת[י]ב ונתתי לך ולזרעך אחרי(ד)[ך] וגו'. [זרע כשר דמתייחס אחר ישראל, דכתיב להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך] מי שזרעו מיוחס אחריו, יצא משומד שאין מתיחס אחר אביו ישראל. ושוב מצינו באברהם אבינו כשאמר לו הק[דוש] ב[רוך] ה[וא], ידוע תדע כי גר יהיה זרעך [וגו'] א[ף] ע[ל] פי שהיו' לו ישמעאל ויצחק, לא פרע חובו אלא יצחק. שנאמר כי ביצחק יקרא לך זרע. וכשבא יצחק (אפ"ע) [אף על פי] שהיה לו עשו ויעקב, מצינו שלא פרע חובו אלא יעקב ונכנס למצרים. וכן לירושה, אינו יורש אלא זרעו שהוא מתייחס אחריו ונקראת משפחת אביו על שמו, אבל (משומ') [משומד] (ד)מתעברת נחל(ת)[ה] מאומה לאומה, ואין עושין כן. ואם תאמר, הא דאמר ר' חייא בר אבין אמר ר' יוחנן גוי יורש את אביו דבר תורה. התם הכי קאמר, גוי יורש את אביו גוי דבר תורה. שנ[אמר] [דברים ב'] כי ירושה לעשיו נתתי את הר שעיר, והכין פי[רש] מר רב צדוק גאון ז"ל, ואמרו ליה במתיבתא, דילמא את אביו ישראל. אמרו להו, אי הר [שעיר] דיצחק [היה] ויריתיה עשו כדאמריתון, השתא (כיליו) [דלאו] דיצחק הוה, הכי קאמר כי ירושה לעשו (ולא) לאורתינון לבני גוים, וקאמר [דילמא] שאני עשיו דישראל משומד הוי וירתון ליה בניה [ירושה לאורתיה לבני גוים] אבל גוי גמור אימא לך דלא ירתי בניה. אלא מהכא כי לבני לוט נתתיה ירושה לאורותיה לבניה גוים. ואמרו קמיה, אי הכי הוא דגוי יורש את אביו גוי מה עסקנו עמו, ומה הטיל משפטו של גוי עלינו, למימר גוי יורש את אביו גוי דבר תורה. ואמר להון, איצטריך דאי אית ליה לגוי מלוה או פיקדון לגבי ישראל, ומית ההוא גוי, כדאמרינן גוי יורש את אביו גוי דבר תורה מיחייב לאהדוריה לההוא מלוה או פיקדון ליורשיו דההוא גוי, ואי אמרינן גוי אינו יורש את אביו, הוו כניכסי [ה]גר וקנינון ההוא בר ישראל ולא מיחייב לאהדוריה ליורשיו. וכין היכא דשבק גוי נכסי ואחזיקו בהון ישראל [אי אמרת] אין גוי יורש את אביו (ו)הוו כנכסי גר וכל המחזיק בהן זכה בהן. והשתא דקיימא לן גוי יורש את אביו גוי, יורש דיליה ירית להון, ואית בהון משום גזל. וקיבלוה מיניה רבנן במתיבתא. לפיכך המלוה את חבירו ונשתמד ואחר כך [מת] אביו של משומד, אין נפרע ישראל ממון שלו [מן] ממון שהניח ישראל אבי [ה]משומד, מפני שאינו יורש משומד את ישראל אביו, ואורחיה דישראל על [ה]משומד.
ואשת איש שנשתמדה ומתה, אם היתה תחת בעלה [ומתה] אם יכול לטול כתובת(ו)[ה] וכל מה שנתן לה יטול ממנה. (דכד) [דכן] כתב לה אדעתא דמשמע[א] אליה ועיקר (דידה) [דירה] בהדיה, וכיון שנשתמדה שחתה לנפשה, ואסור [ב]תשמיש המטה דיליה, (ולתת) [ולית] לה כתובה עליה כלל. אבל ירושה דילה לא ירית לה, דירוש[ת] הבעל מן ולשארו [הקרוב אליו] וירש, מלמד שהבעל יורש את אשתו, [והאי](ו) כיון דאישתמדא נפקא לה משארו, ולא ירית לה.
<h2>דף כח.</h2>
דין למחרף ומגדף את חבירו. תניא אם היה בן גרים, לא יאמר לו זכור מעשי(ך הראשונים) [אבותיך] שנאמר וגר לא תונה. וכן ישראל המקלל את חבירו או עבד משוחרר או גר, ואמר לו בן הזונה חייב מלקות.
<h2>דף פא.</h2>
וששאלתם, מי שנחשד בעבירה ויצא עליו קול בכל המדינה, ועד אחד מעיד בו והוא כופר, מהו להשביעו. כך ראינו שאין עסק בכאן לשבוע[ה] כלל. אבל משום החשד המצוי מלקין אותו י"ג שהן מכות מרדות דהא אמר רב מלקין על לא טובה השמועה, וכך נהגו בישיבות. ונהגו להלק[ות] מרדות למגלח בחולו של מועד או לנועל מנעליו בימי אבלו וכדומה להם. ואמר[ו] רבותינו [נזיר כ"ג ע"א] האשה שהפר לה [בעלה] ולא ידעה שהפר לה [בעלה] ועברה על שבועתה, ר' יהודה אומר אינה סופגת את הארבעים, אבל סופגת היא מכת מרדות, מכלל שיש לנו מלקות קטן. ומניין שהוא י"ג. דתנן לגבי ארבעים [מכות כ"ב ע"א] אין אומדין אותו אלא [ב]מכות הראויות להשתלש. ואין לזה המלקות הקטן מקום ידוע אלא אם ירצו בגבו או ברגליו או בעגבותיו. ואם שם חשד, מלקין את העד האחד שהעיד עליו בדבר עבירה ממעשה הזיגוד, דאמ[רינן] בג(י)מרא [פסחים קי"ג ע"ב] טוביה חטא וזיגוד מנגד. ואם ישביעו את הנחשד לאחר שמלקין אותו מכות מרדות שלא יוסיף לעשות עוד מה שעשה, הרי זה יפה. אבל על מה שעבר אסור להשביעו. ועוד אין משביעין, מי שלא באו שני עדים להעידו, אלא על טענת ממון, אבל דבר שלא יתחייב ממון [אלא] נידוי או מלקות, אם באו שני עדים עליו מנדין אותו או מלקין עליו. ואם לא באו שני עדים פטור. דאמר כי הוא זה. פי[רש] דבר של ממון אם טוענו ממון והוא כופר בו, ואין עדים, משביעין אותו שבועת היסת ומיפטור. ואם יש לו עד משביעין אותו שבועת התורה. שנאמר, לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת. ואמרינן עלה, לכל עון אינו קם אבל קם הוא לשבועה, להכחיש עד אחד.
